מוניו גיתאי וינרויב

MUNIO GITAI WEINRAUB

1909 - 1970

אדריכל ישראלי, מחלוצי הארכיטקטורה המודרנית והתכנון העירוני והסביבתי בישראל, ומנציגיה הבולטים של מורשת הבאוהאוס בארץ. לאורך 63 שנות קריירה היה וינרויב אחראי לבנייה ותכנון של אלפי יחידות דיור, שיכוני עובדים ובתים פרטיים בחיפה ובסביבותיה. וינרויב לקח חלק בתכנון הראשוני של קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם ושל מוזיאון יד ושם בירושלים. מתחילת הקריירה שלו, ביקש וינרויב לשלב בין ערכי התכנון החברתי של הנס מאייר לבין אמנות הבנייה הקפדנית של לודוויג מיס ון–דר–רוהה. עבודותיו מתוכננות מתוך רגישות חברתית עמוקה ומתאפיינות בגאומטריה מינימליסטית, בנוכחות פשוטה וצנועה, בתכנון פונקציונלי יעיל ובארגון חללים ענייני. בהשראת מורו מיס ון–דר–רוהה בחר וינרויב לוותר על "בעיות של צורה" כדי להתמסר ל"בעיות של בנייה" ולהתמקד במעשה הבנייה עצמו, בטיפול בחומר ובעיבוד הפרט הארכיטקטוני.

ל"בעיות של בנייה" ולהתמקד במעשה הבנייה עצמו, בטיפול בחומר ובעיבוד הפרט הארכיטקטוני.

מוניו גיתאי וינרויב נולד בעיירה הקטנה שומלני (Szumlany) שבשלזיה וגדל בעיר ביילסקו-ביאלה, באזור הדובר גרמנית של פולין.  אביו היה מנהל משק בשירות בעלי אחוזה פולנים ואמו באה מרקע עשיר יותר של תעשיינים זעירים. הוא היה הצעיר מבין ארבעה בנים וילדותו עברה עליו בצל הקשיים של ימי מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה הצטרף לשורות תנועת הנוער השומר הצעיר, ששילבה פעילות להכרת הטבע ברוח תנועות רומנטיות כמו "ציפור נוד  "(Wandervoge) הגרמנית, עם חשיפה לאידאולוגיה הציונית ולסוציאליזם, והייתה לאחד מבתי–הגידול העיקריים של זרמי השמאל בתנועה הציונית.

כשהיה בן שמונה עשרה, בשנת 1927, ניסה להתקבל ללימודי אדריכלות בבית הספר באוהאוס שבדסאו אך, המליצו לו קודם . להירשם לבית הספר לאמנות Tischlerschule, שבברלין, שם למד רישום, פרספקטיבה ועיצוב רהיטים מסורתי, ורכש הבנה מעמיקה במלאכת העץ והנגרות. ב-1930 הגיש את מועמדותו בשנית לבאוהאוס והחל את לימודיו. שאיפתו של וינרויב ללמוד באוהאוס עולה בקנה אחד עם האקטיביזם של השומר הצעיר, שבה היה חבר. ולטר גרופיוס – שיסד  את הבאוהאוס ב-1919 כבית ספר אנטי–אקדמי מטיפוס ה"אמנויות והאומנויות" (Arts&Crafts) הצליח לתת ביטוי לרוח השיתופית של הדור הצעיר, שביקש להשתחרר מהגישות החברתיות והפוליטיות העקרות שהובילו למלחמת העולם הראשונה. "קתדרלה של הסוציאליזם" – זו מטאפורה יאה לתיאור של הבאוהאוס המוקדם, שהקדיש את עצמו לעיצובה של חברה חדשה. בית הספר נבנה על המיתוס של הגילדות בימי–הביניים, ופרויקט העיצוב נתפס בו ברוח האתוס השיתופי. הבאוהאוס הייתה בחירה מובנת מאליה לסטודנטים אידיאליסטים עם נטיות שמאליות, כמו וינרויב. הוא גויס לעבוד במשרדו של מנהל בית הספר דאז לודוויג מיס ון-דר-רוהה בברלין. משימתו המרכזית של וינרויב הייתה פיקוח התקנת מספר עבודות בתערוכת הבנייה הגרמנית של 1931 שהתקיימה בעיר.

עם עליית הנאציזם ב-1933, עלה לארץ. ב-1934 התיישב בחיפה, שהייתה לבסיס העירוני של תנועת העבודה העברית וקיים קשרים הדוקים עם קיבוצי השומר הצעיר, כשלקח חלק בתכנונן ובעיצובן של שש עשרה מנקודות היישוב שהקימה התנועה. תפקידי ההנהגה שמילא בתנועה בעודו נער החדירו בו תחושת סולידריות עם חברות שיתופיות מעין אלה.

בין השנים 1937–1959 נוסדה השותפות עם האדריכל אל מנספלד, מוניו וינרויב את אל מנספלד ארכיטקטים. עיקר עיסוק המשרד היה בשירות המוסדות המקומיים של תנועת העבודה ובתכנון בתי ספר, מבני תרבות, מפעלים, שיכוני עובדים, קיבוצים, בתי מגורים פרטיים, בנייני משרדים ומתקני תעשייה. המאפיינים המובהקים של עבודתם המשותפת ניכרים בצמצום מעמדן של תבניות קומפוזיציוניות אורטוגנליות והעדפה לפתרונות פרגמטיים. ב-1949 נבחר וינרויב לראש אגף המחלקה לאריכטוקטורה באגף התכנון במשרד העבודה והבינוי, בראשותו של אריה שרון. כראש המחלקה השתתף בהתווית מדיניות התכנון הראשונית של מדינת ישראל.

ב-1951, זכתה השותפות וינרויב את מנספלד בפרס הראשון בתחרות לתכנון קריית הממשלה בירושלים. בנוסף, המשרד זכה בשנות ה-50 בתריסר תחרויות לאומיות נוספות. וינרויב ומנספלד בשנות ה-50 החלו ללמד בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. תפקידיהם האקדמיים, בשילוב עם האתגר של יצירה ארכיטקטונית רציפה, השפיעו על תפיסותיהם התאורטיות ההולכות ומתפלגות ושיתוף הפעולה ביניהם הגיע לתום בסוף שנת 1959.

החל מאותה שנה המשיך וינרויב בדרך עצמאית ועבד בעיקר בשביל מזמינים שאיפשרו לו ליצור ארכיטקטורה החדורה רגישות חברתית, כאשר מרבה לשתף פעולה עם תנועת העבודה, הקיבוצים ומוסדות חינוך שונים. אחד הפרויקטים האחרונים שלו היה תכנון מגדל המים בגיל–עם (מוסד שיקומי לנוער עבריין בשפרעם). פרויקט זה מיטיב מכולם לגלם את המחויבות שחש לאורך כל חייו ליצירת ארכיטקטורה שימושית, מתוכננת לפרטי–פרטים, הרותמת מומחיות גדולה של עבודה בחומר להשגת אסתטיקה מינימליסטית רגועה.

ב-35 שנות קריירה, הקים וינרויב גוף עבודות משמעותי העומד על כ-300 פרויקטים, תוך יישום עקבי של עקרונות הבאוהאוס ופיתוחם. הוא השאיר אחריו מספר יצירות מופת דוגמת בלוק המגורים מטיפוס – המכון ההידאורלי בטכניון בחיפה.

וינרויב נפטר ב-24 בספטמבר ב-1970 בחיפה בגיל 61 ונקבר בקיבוץ כפר מסריק.

לאורך 36 שנות קריירה פורה היה וינרויב אחראי לבניית שיכוני עובדים בני אלפי יחידות דיור, בתים פרטיים בחיפה וסביבותיה, קיבוצים, מבני תעשייה, מִבני ציבור ומוסדות חינוך; בין השאר לקח וינרויב חלק בתכנון הראשוני של קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת-רם ושל יד הזיכרון לשואה ולגבורה, יד ושם, בירושלים.מאז הפרויקטים המוקדמים שלו, בתי קובייה זעירים לפועלים ועד לפרויקטים הגדולים יותר של שנות ה-50 ,ביקש וינרויב להגשים הלכה למעשה את הרעיונות שלמד ממוריו בבאוהאוס ולשלב בין ערכי התכנון החברתי של הנס מאייר

בין אמנות הבנייה הקפדנית של לודוויג מיס ואן דר רוהה. עבודותיו מצטיינות בארכיטקטורה "חסרת סגנון" כביכול – הן מתוכננות מתוך רגישות חברתית עמוקה ומתאפיינות בגיאומטריה מינימליסטית, בנוכחות פשוטה וצנועה, בתכנון פונקציונאלי יעיל ובארגון חללים ענייני. בהשראת מורו מיס ואן דר רוהה, בחר וינרויב לוותר על "בעיות של צורה" כדי להתמסר ל"בעיות של בנייה" ולהתמקד במעשה הבנייה עצמו, בטיפול בחומר ובתשומת הלב לפרט הארכיטקטוני.

פרויקטים בולטים | PROJECTS

רבות מהזמנות העבודה המעניינות ביותר שקיבל וינרויב היו קשורות ליוזמותיה של ההסתדרות לקידום העבודה העברית. הוא תכנן כמה ממבני התעשייה של שני מפעלים בולטים בתחום הבנייה: מפעל הזכוכית פניציה ותעשיות ברזל ומתכת וולקן, שישבו שניהם באזור מפרץ חיפה. מפעלים אלה היו בין הראשונים בקנה–מידה כזה שנבנו בארץ–ישראל, והם מילאו תפקיד משמעותי בשינוי הבסיס הכלכלי של האזור. בשביל פניציה בנה וינרויב מבנה עצום ממדים, עם חלל פנימי רחב– ִמפתח המוקף צלעות מתכת, וגג משופע המעוטר בעליית–אור עם חלונות נשלטים לתאורה ולאוורור. אולם הייצור הגדול דמה לבזיליקה חופשית מעמודים, והיה אחד החללים הגדולים מסוגו (אם לא הגדול בהם) שנבנו בארץ–ישראל באותה תקופה. ב-1941 היה מפעל הזכוכית פניציה ראשון התעשיות הגדולות של מוצרים לבניין שנרכשו על–ידי סולל–בונה, חברה–בת של ההסתדרות, ובעקבותיו באו תעשיות ברזל ומתכת וולקן, שאת מתקניהן וכבשניהן תכנן וינרויב באותה שנה.
וינרויב תכנן שני מפעלים נוספים שאיפשרו את הקמתו של קיבוץ כפר–מסריק: מפעל נעמן לייצור לבנים שרופות (1939-1950) ואסקר תעשיות צבעים (1938-1940).

שני פרויקטים נוספים היו תכנון המוסד החינוכי "מגדלור לעיוור" בקריית–חיים וחדר האוכל החדש של קיבוץ כפר–מסריק. וינרויב ומנספלד פרויקטים רבים למוסדות ההסתדרות ולחברותיה, כאלה שנבנו וכאלה שנשארו על הנייר, לרבות כ-8000 יחידות דיור בשביל חברות–בנות של ארגון העובדים כמו שיכון–עובדים וסולל–בונה. הפרויקט הבולט מבין אלה, לבד ממתחם בית הפועלים בהדר, היה בניין המחסנים והמשרדים של המשביר המרכזי, הקואופרטיב ששיווק את התוצרת של כל הקולקטיבים ביישוב העברי.
מלבד פעילותם בתחום הדיור החיוני כל כך במדינה הצעירה וקידום תכנון התעשייה בארץ, היו וינרויב ומנספלד מעורבים גם בשלושה פרויקטים מרכזיים שעניינם עיצוב הזהות הלאומית, כולם בירושלים: הראשון – הצעה לתכנון יד–ושם, אנדרטה לזכר קורבנות השואה; השני – תוכנית בינוי לקריית הממשלה בירושלים; והשלישי תכנון בניין מכון מייזר (כיום פלדמן) אחד הבניינים הראשיים בקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת–רם, שמילא תפקיד משמעותי בכינונה של תרבות לאומית.

המכון ההידראולי, הטכניון, חיפה, 56 — 1953 מוניו גיתאי וינרויב את אל. מנספלד

קיר הזיכרון ביד לבנים, קריית–חיים, 1950 מוניו גיתאי וינרויב את אל. מנספלד

גרם מדרגות ספירלי בבניין האדמיניסטרציה והספרייה, יד ושם, ירושלים, 55 — 1953 מוניו גיתאי וינרויב את אל. מנספלד