מוניו גיתאי–וינרויב (1909 — 1970) היה ארכיטקט רב–זכויות, אך לרוע המזל עבודתו לא זכתה להכרה לה היא ראויה. מבין הארכיטקטים הישראלים הבודדים שלמדו בבאוהאוס, הוא לבדו מימש הלכה למעשה את האידיאל הבאוהאוסי של עיצוב דברים תוך מחשבה על אופן ייצורם. עבודתו היתה פשוטה למראית עין, מוקפדת לפרטי–פרטים, מאוזנת במידותיה, מתוכננת ברגישות וקשובה לסביבה.
ליישובים העבריים בארץ–ישראל הוא ביקש להביא ארכיטקטורה מודרנית של שאר–רוח, שתדחה מסגרות אידיאולוגיות נוקשות ותפעל בנייטרליות לשירות צרכים אנושיים בסיסיים, באלגנטיות הנסמכת על טכנולוגיה מתקדמת ותשתית מרחיקת–ראות. אף שהתואָם הזה מעולם לא זכה להכרה מיוחדת, תרבות הפרטים הקפדנית של גיתאי–וינרויב ודאגתו ל"פעולתה" התקינה של כל "מכונת מגורים" הולמות היטב את האידיאל של "גאולה הנקנית בעבודה", שהיה נר לרגלי הדורות הראשונים של המתיישבים היהודים בארץ–ישראל.
כישורי העיצוב החמקמקים של גיתאי–וינרויב יש בהם אולי כדי
להסביר את פרסומו המצומצם יחסית בשנים האחרונות. עבודתו, שמעולם לא היתה ראוותנית, יומרנית או אינדיווידואליסטית במופגן, כמעט שאינה נראית לעין בתרבות הנוהה אחר כוכבים נוצצים. כתוצאה מכך, כמה מבנייניו המשובחים ביותר הושחתו ללא רחם, שופצו בחוסר רגישות או נהרסו, בלי שמץ התחשבות בכך שמדובר, למעשה, ביצירות ארכיטקטורה חשובות.
הערכה מחודשת של הארכיטקטורה של גיתאי–וינרויב מציבה
אתגר רטרואקטיבי לערכים הרווחים כיום בתחום, שעיקרם תרבות הדימוי והראווה. במקרה זה אנו ניצבים מול גוף עבודה כבד משקל, שבמבט ראשון, משום דבקותו במינימליזם ממושטר כל כך, עשוי להיתפס כלא מעניין או לא ייחודי דיו. יושרתה ולכידותה של ארכיטקטורה זו נשענות על סינתיזה וירטואוזית של עידון טכנולוגי ורגישות אמנותית; לעולם לא נבחין בה בקיצוניות חזותית, ובכל זאת היא יוצאת–דופן באיכות ההמְשגה והייצור שלה, ולפיכך ראויה למבט קרוב יותר ולבחינה יסודית.
